<h1>ארחות חיים הלכ' איסורי מאכלות סימן ס"ג</h1>
<h2>דף לא:</h2>
ושכר שלהם שעושין מן התאנים ומן התמרים וכיוצא בהן אסור לשתות במקום מכירתו שמא יבא לסעוד אצלם אבל מותר להביאו לביתו ולשתות שם. יין תפוחים ורמונים מותר לשתות בכל מקום לפי שאין מצוי בכל מקום לא גזרו עליו. יין צמוקים הרי הוא יין גמור ומתנסך.
<h2>דף לה:</h2>
הפת אסרוהו ז"ל לאכלו משום חתנות ויש מקילים לקנות מן הנחתום במקום שאין נחתום ישראל מפני שהוא שעת הדחק אבל פת של בעלי בתים אין מי שמורה בו להקל שמא יבא לסעוד אצלם כך כתב הר"מ במז"ל והר' אהרן הלוי ז"ל כתב דכל מקום שאין פלטר מצוי כלל מותר אפילו פת של בעלי בתים ולילך לאכלו בשדה חוץ לתחום וכן בתוך התחום אין כאן איסור כיון שהוא חוץ לעיר שבעים אמה ושירים אלא שהוא מכוער לתלמיד חכם. וכפר קטן שאין בו פלטר ישראל ולא גוי הרי הוא כשדה ומותר לאכול פת של בעלי בתים שם. ופת של בעלי בתים ביד פלטר מותר ופת פלטר ביד בעלי בתים אסור. והרשב"א ז"ל כתב דבתר עיקרא אזלינן ופת בעל הבית ביד פלטר אסור ופת פלטר ביד בעל הבית מותר. ואם פלטר הזמין ישראל הרי פתו כפת בעל הבית ואם הגיע פלטר ישראל שם הרי פת פלטר גוי אסורה עד שימכור פלטר ישראל פתו ולאחר שכלה פת ישראל חוזר פתו של פלטר גוי להכשירו עכ"ל הרא"ה ז"ל.
ויש מחמירין עוד בפת בעלי בתים ואומרים שצריך לעמוד שלשה ימים בלתי אכילת פת קודם שיאכל הפת של בעלי בתים אבל לאחר שלשה ימים מותר משום חיי נפש. והר' גרשום ז"ל כתב דאפילו פת פלטר גוי אסור ממה שאמר אין כאן פלטר וסבורין העם לומר פלטר גוי והוא לא אמר אלא פלטר ישראל אבל פלטר גוי ודאי אסור ואפילו זבניה מיניה דהא ודאי סתם פלטר זבין ודייק באיסורין ופת של גוי אפילו בביתו של ישראל אסור משום בשולי גויים וכן כל שאר בשולי גויים אסורין אפילו בביתו של ישראל אבל אם סייע ישראל אפילו בביתו של גוי מותרין כל שאר (ישראל) [בשולין] חוץ מן הפת שהוא אסור בכל מקום אפילו אם סייע ישראל עכ"ל. והר' אהרן הלוי ז"ל כתב דאפילו פת שנאפה בהיתר בביתו של גוי ואפילו הוא של גוי הרי זה היתר גמור ואין בזה משום הרגל (ושפיכות) [ושייכות] כלל עמהם. וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל אחר שהביא כל ראיותיו הילכך פת של בעלי בתים שאפאו ישראל או שהסיק את התנור או שהפך בגחלים שרי עכ"ל.
והר"ף ז"ל כתב [בדינין שלו] נהגו העם היתר בפת של גוים ויש לסמוך על הירושלמי דבפ' כל שעה [פסחים פ"ב ה"ב] דאמר חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה הא באכילה אסור הדא דתימא במקום שלא נהגו לאכול הפת של גוים אבל במקום שנהגו לאכול מותר ודוקא משום שעבר עליו הפסח אבל בשאר ימות השנה מותר. ומפרשי רבוואתא ומאי נינהו שישראל מסייע באפייתו מותר לאכל כל שכן ליהנות. והר"י מקורביל ז"ל כתב הפת עמעמו עליו חכמים והתירוהו. מיהו עיסת ישראל שנאפת על ידי גוי אסורה לדברי הכל ואין מוכרין אותה לגוים שמא יחזור הגוי וימכרנה לישראל והגיה הר"ף ז"ל אם לא על ידי חתיכות קטנות או יחלוקו לשפחות גויות העומדות בבית ישראל ע"כ. כתוב בתשובות הגאונים ז"ל כי מותר לאכול פת של גוים בשבת אם אין לו פת אחרת מדאמרינן בירושלמי [ע"ז פ"ב ה"ט] דעמעמו עליה והתירוה וכו' ואין גוזרין גזרה על הצבור וכו' והכא אין יכול לעמוד בהו כדי שלא יתענה בשבת מותרת.
<h2>דף לח.</h2>
ואלו הן הדברים שאינן נאכלין כמות שהן חיין כגון (דבש) [בשר] ודג תפל וביצה וירקות ושעולין על שלחן מלכים כגון בשר וביצים ודגים. ודגים קטנים שמלחן [ישראל] או הגוי בפנינו הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בשול ואם צלאן גוי אחרי כן מותרין כדין כל בשול שבשל ישראל קצתו. וכתב רבינו יהודה כל תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי פי' כשהגיע לשליש בשולו ובן דרוסאי היה לסטים אחד שאוכל כל מאכליו כשהגיעו לשליש בשולן ואם הגיע לזה הבשול ביד גוי אין חתוי הישראל מועיל מכאן ואילך דכי היכי דאמרינן שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום (גיעולי) [בישולי] גוים מכאן ואילך הכי נמי נימא איפכא וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל והר"ף ז"ל כתב מיהו אומר הר"ם דאף נאפה ביד גוי כמאכל בן דרוסאי מותר אע"פ שקרוב לאפייתו כלו היא מ"מ כיון שמשביח עוד באפייתו מועיל בו חתוי הישראל להכשירו וסופו ביד ישראל קרינא ביה כיון שמשביח עוד באפייתו עכ"ל הר"ם וכן עשה מעשה הר' יקר בשם הר"ם וה"ר טוביה חולק עליו מ"מ נראה פי' הר"ם וכן נכון לעשות עכ"ל הר"ף ז"ל.
כתב (הרז"ל) [הר"ף ז"ל] הני אובליי"ש וברצדיל"ש ופת שטחו פניו בביצים מותרין ליקח מן הגוים דאם משום בשולי גוים הא אמרינן קמחא עיקר ופת נמנו עליו והתירוהו ואי משום ביצים הא אזלינן בתר רובא. וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל שמותרין במקום שנהגו לקנות פת של גוים שהלחמים עיקר והביצה טפלה להם וביאר עוד הר"ף ז"ל ואי משום טרופות בקערה לא חיישינן אלא א"כ אית ריעותא והיכא דליכא ריעותא ליכא למיחש אבל אותן נובלי"ש יש אוסרין משום דאין לומר קמחא עיקר בנובלי"ש משום דאין בהן תוריתא דנהמא מאחר שאין להם קבע לאכילה אבל ר"י מתיר אותו ואמר כיון שנאפות כמו פת וגם אפייתן ביובש וגם לפעמים שקובעין סעודתן עליהן כגון בפורים ומצריכין להם ברכת המוציא א"כ פת מעליא הוא.
<h2>דף לח:</h2>
כתב הר"ם ז"ל הדליק הגוי האש ואפה בו ישראל או שהדליק הישראל ואפה בו הגוי או שהדליק הגוי ובא ישראל וניער את האש מעט או כבשו לאש הואיל ונשתתף במלאכת הפת הרי זו מותרת אפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור התיר כל הפת שבו. וי"א בין בפת שלנו בין בפת שלהם סגי בהכי. שאין זה אלא להיכירא בעלמא שהפת שלהן אסורה ע"כ. וכן כתב הר"י מקורביל ז"ל והר"ף כתב דה"ה בתבשיל דסגי בחתוי או בהשלכת קיסם ואמר דלא בעינן כונה בחתוי. והר' אהרן הלוי ז"ל כתב כשהתרנו פת בחתוי לא התרנו אלא בחתוי שעושה רושם הניכר לבשל לקבל הבשול על ידי כך. כשאמרנו שהיסק התנור על ידי ישראל מלאכה חשובה היא להוציאו מכלל בשולי גוים לא אמרו אלא (בבית) [בפת] שהיסק התנור לענין פת מלאכה חשובה היא ומלאכת אומן אבל הדלקת האש לענין שאר בשולין אינה חשובה ולא כלום. לענין פת פורגי שלנו שנאפה על ידי גוים הרי רבים ומופלגים נהגו בו היתר והדברים תמוהים. ויש משליכין בקעת לתוך הפורני להכשירו מתוך שמסייע (בהספקו) [בהיסקו] ומקובלני מרבותי שזה ענין של הבל ואין מעלה ואין מוריד כלל שכבר פירשנו שאין מועיל אלא בשעושה רושם הניכר היתר אבל אנו נאמר שכיון שגזירת המלכות לאפות הכל הפת בפורני ואין אדם רשאי לקבוע פורני לעצמו [יש] להתיר יותר לענין פת מפת פלטר גוים. ועוד שהאופה בבית מיוחד לכך ואינו מתכוין לאפות לעצמו ולא לשום אדם מיוחד אלא מתכוין למלאכתו לפי ששכיר לאפות ולבשל לכל בני העיר בבית מיוחד לכך שאין אוכלין ושותין שם והוא ר"ה לכל העולם כלו בזה איפשר לדון לזכות שכיוצא בזה ואין בזה משום שייכות והרגל עמהם ועם בנותיהן ואין כאן משום חתנות וראוי להתיר לענין פת שמצינו שהותרה פת פלטר ופת בעלי בתים בשדה עכ"ל. ולפי דעת הר"ם ב"ן ז"ל והר' יונה ז"ל אינו מועיל (השלהבת) [השלכת] קיסם אלא באחת משלש מלאכות היסק התנור ואפיה והפוך בגחלים. והרשב"א ז"ל כתב יש מגדולי המורים שהתירו אפילו השליך ישראל קיסם וכן נהגו ומנהגן של תורה היא.
